עוד קצת על הריון ולידה

הבדל נוסף וחשוב בין הקיסרי שעברתי פה לבין הפרוצדורה בארץ הוא שכאן שמים על הרגלים גרבי לחץ כדי למנוע קרישי דם. נשים בהריון, ובעיקר לקראת סופו, בסיכון יתר להיווצרות קרישי דם ברגליים. קרישי הדם עלולים לנדוד לריאות או למוח ולהיות קטלניים. כדי למנוע את הווצרותם בזמן ואחרי הניתוח, לובשים גרביים שמזרימים את הדם ברגליים. הגרביים מתנפחים ומתכווצים ואמורים ללבוש אותם עד הבוקר שאחרי הניתוח. נראה לי שזה משהו שרצוי שיישמו גם בארץ אם עדיין לא עשו זאת.
אגב, שאלנו את הרופאים לגבי מניעת הדבקויות (רקמת צלקת שמתפתחת בתוך הבטן בעקבות הניתוח) והם אמרו שמניסיונם וממחקרים שהם קראו אין משהו שעוזר באופן גורף. לטענתם ההווצרות של הדבקויות מושפעת בעיקר מהנטייה של האישה לפתח אותן.

גרביים למניעת קרישי דם (התמונה מגוגל)

עוד משהו שרציתי לספר עליו הוא המחיר של המעקב הרפואי והלידה. ובכן, מאז שהתחלנו את מעקב ההריון אני מקבלת כמעט כל יום מכתב מביטוח הבריאות על תשלום נוסף. אם יש יום שלא מגיע מכתב, ברוב המקרים ביום למחרת יגיעו שניים... זה כבר ממש הפך לבדיחה בבית שלנו ובימים שלא מגיע דואר אנחנו דואגים לשלום הדור.
למה יש כל כך הרבה מכתבים? מפני שבארה"ב מחייבים על כל פעולה בנפרד וכל מכתב שמגיע הוא על בדיקה נפרדת, גם אם יש בדיקות שבוצעו באותו יום... האמת שכבר הפסקתי לעקוב. על האשפוז של הלידה אני עדין מקבלת דיווחים אפילו שעברו כבר יותר מששה שבועות.
למה זה לא נורא? מפני שכל המכתבים הם דיווחים על מה שחברת הביטוח שילמה לספק השירותים (המרפאה של סטנפורד) ולא חשבונות שאנחנו צריכים לשלם. לשמחתנו אני מכוסה ע"י תוכנית הביטוח הרפואי לסטודנטים. במסגרת הביטוח הזה, כל עוד אני משתמשת בשירותי הרפואה של סטנפורד, רוב הבדיקות והפרוצדורות מסובסדות כמעט במלואן. זו הטבה מאוד משמעותית. ברוב הביטוחים, היולדת תגיע לגבול השנתי של הביטוח (out of pocket max) ותשלם כמה אלפי דולרים. במקרה שלי המקסימום הוא אלף דולר ועדין לא הגעתי אליו. מצד שני, המכתבים עדין ממשיכים להגיע אז יש סיכוי שיגיעו גם חיובים נוספים.
כל הדיווחים הנ"ל מראים לנו עד כמה יקרים שירותי הרפואה בארה"ב. למשל, החיוב הגדול של הלידה הוא על סך $86,000 ועשרות החיובים ה"קטנים" נעים בין $200 ל $500. חברות הביטוח תמיד משלמות את רוב החשבון והצרכן מוגן ע"י ה out of pocket max. כך יוצא שהצרכן אף פעם לא מרגיש את המחיר של השירותים שהוא מקבל ולכן הוא גם לא מתמקח. התוצאה היא שבתי החולים מתחרים על הפציינטים בעזרת איכות השירותים הרפואיים וגם דברים שוליים יותר כמו איכות האוכל ונוחות החדרים. ללא התמקחות על המחיר, אלה מעלים את מחיר השירותים הרפואיים עוד יותר. לא פלא שבעזרת המשוב החיובי הזה ארה"ב הפכה לשיאנית בהוצאה על הבריאות לנפש. סרטון קצר ומבדר שמסביר למה שירותי הבריאות בארה"ב כל כך יקרים נמצא כאן.

אחד מהתרשימים שמתארים עד כמה יקרים שירותי הבריאות בארה"ב, בערך פי 4 מישראל

מה שהצרכן כן מרגיש זה את העלייה במחיר פרמיות הביטוח. אני לא מכירה את כל הפרטים, אבל לאחרונה כל תושב אמריקאי חייב על פי חוק שיהיה לו ביטוח בריאות והממשלה התחילה להציע ביטוח בריאות מוזל מטעמה. זה נקרא the affordable care act ומכונה גם Obama-care (סרטון קצר שקשור לנושא). בגלל כוח המיקוח המרוכז של הממשלה יש סיכוי שהמחירים יתחילו לרדת... אולי...

בינתיים הדרך להמנע מהוצאה גדולה מידי על בריאות היא לעשות ביטוח מסוג HMO שזה בעצם כמו ביטוח קופת חולים. רוב ביטוחי הHMO באיזור הם של Kaiser. הביקורות כלפיו מעורבות. בגלל ההגבלה על בחירת הרופאים והעובדה שרופאים מתוגמלים על חיסכון בבדיקות (מה שמאפשר עלויות נמוכות יותר), רוב המשפחות שיכולות להרשות לעצמן עושות ביטוח מסוג PPO (שכתבתי עליו בעבר).

במעבר חד מהנושא הקודם, סתם עוד משהו שולי אך מעניין, הבגדים שמלבישים את התינוקות הקטנים קצת שונים פה מבארץ. בארץ, לפחות אנחנו, הלבשנו במכנסיים וחולצה עם מלא תיק-תקים, אבל כאן פשוט עוטפים את התינוק בבדים (swaddle) והופכים אותו לבייבי-בוריטו. אנחנו אהבנו את השיטה הזו, יותר קל לעטוף תינוק מאשר להשחיל ידיים ורגליים קטנות לשרוולים ולכפתר תיק-תקים. עם הזמן, כשהתינוק גדל, הוא מתחיל להצליח להוציא את הידיים מהבוריטו ואחר כך גם את הרגליים, ואז כבר צריך להלביש בבגדים.

אלה בוריטו

אסיים בכמה נופים מהגבעות שליד סטנפורד. עברו מספיק שבועות של מנוחה (טוב, לא באמת מנוחה) והגיע זמן להכנס קצת לכושר. מסלול הליכה פופולרי באיזור עובר דרך הגבעות שליד סטנפורד ונקרא ה dish hike, על שם האנטנות הגדולות שמפוזרות לאורך השביל, אורכו 6.5 ק"מ עם קצת טיפוס ונוף יפה.

הגבעות שמקיפות את סטנפורד מדרום

 

המגדל נקרא Hoover tower ונמצא במרכז הקמפוס

שלט בכניסה למסלול. כמו בכל קליפורניה, גם כאן יש מלא חוקים. יש אפילו שומר בכניסה ורכב פטרול כדי לאכוף אותם.

!!If attacked - fight back
בינתיים ראיתי על המסלול כמה סנאים וצבי אחד (ומלא אנשים)

מעקב הריון ולידה

עברו כמעט ששה שבועות מאז הלידה של אלה. מצד אחד הזמן טס ולא ברור איך כבר עברו ששה שבועות, מצד שני כל מה שקרה לפני הלידה מרגיש כאילו היה בעבר הרחוק.
אני אשתדל להזכר במעקב ההריון ולכתוב את כל מה שרלוונטי בהשוואה למעקב הריון בארץ.

כמובן שכל מוסד רפואי הוא שונה ובכל מקום הרופא הוא זה שבדרך כלל קובע את אופי הטיפול.
אני מכירה בארץ את קופת חולים כללית ושיבא ובארה"ב רק את ביה"ח והמרפאה של סטנפורד.
בנוסף לכך, מעקב ההריון שלי לא היה סטנדרטי, לא פה ולא בארץ, ובכל זאת אנסה לתאר תמונה מייצגת.

ראשית, נראה שבארץ מנסים לעשות כמה שיותר בדיקות דם ובארה"ב כמה שפחות. בארץ היו עושים לי בדיקות דם בערך פעם בשבועיים ובדקו המוגלובין, ברזל, נוגדנים, ספירת דם... אני כבר לא זוכרת למה ומה בדקו בדיוק אבל היו המון המון בדיקות. בארה"ב עשו לי בדיקת דם ראשונה בשביל סוג דם והמוגלובין, בדיקות סקר לאבחון מומים בעובר (חלבון עוברי וכו') והעמסת הסוכר. בעיקרון עושים גם בדיקות גנטיות אבל אנחנו כבר עשינו בארץ. כמו כן, כמעט ולא בודקים כאן נוגדנים. בארץ מאוד מקפידים לבדוק ולעקוב אחר CMV למשל, אך בארה"ב זה לא חלק מהבדיקות השגרתיות.

בארץ, אם אין אינדיקציות מיוחדות, נהוג לעשות שתי סקירות, אחת בסוף טרימסטר ראשון והשניה בסוף הטרימסטר השני. בארה"ב נהוג לעשות רק סקירה אחת, באמצע הטרימסטר השני, ואז גם מגלים את מין הילוד. הסקירה לא מבוצעת ע"י רופא אלא ע"י טכנאי/ת שעוברת בזריזות ובמיומנות על כל האיברים. אחר כך מגיע הרופא, עובר על מה שכבר צולם ומשלים אם צריך. באותו אופן עושים פה גם את בדיקת השקיפות העורפית.

בנוסף לסקירות ובדיקות דם, כמו בארץ, בארה"ב נהוג להגיע לרופא כל כמה זמן לבדיקה שגרתית. בניגוד לביקור רופא בישראל, הבדיקה הזו בדרך כלל לא כוללת אולטראסאונד. הרופא מסתפק בלשמוע את הדופק של העובר בעזרת דופלר ובלמדוד את הגודל של הבטן בעזרת סרט מדידה (כאילו שכחו למחוק מפרוטוקול מעקב ההריון כמה שורות מהתקופה שלפני המצאת האולטראסאונד). כשמגיעים לקליניקה, קודם כל מקבלת אותך אחות שלוקחת את כל המדדים ורק אחר כך מגיע הרופא. כך יוצא שאת רוב זמן ההמתנה מבלים בחדר הבדיקות ומחכים לרופא שעובר בין המטופלות. בנוסף, מפני שסטנפורד הוא בי"ח אוניברסיטאי, בדך כלל, לפני הרופא הרגיל מגיע/ה מתמח/ה. הבדיקות השגרתיות במרפאה בסטנפורד, במקרה שלי, היו מאוד נינוחות והרופא מאוד נחמד. לעומת זאת, במעקב ההריון בשיבא, בכל ביקור פגשתי רופא/ה אחר, חלקם נחמדים יותר וחלקם פחות. כל אחד שאל מההתחלה את כל השאלות וכדי שירגיש שיש לו השפעה, גם שלח אותי לעוד בדיקות (הרבה מהן מיותרות).

מדידת גודל הבטן היא חלק מהפרוטוקול... לא ברור לי מה התועלת בכך

כמו בארץ, גם בארה"ב מציעים בדיקת סיסי שילייה או מי שפיר לפי הצורך שעולה מבדיקות הסקר. בדיקה מעניינת שהכרתי במהלך ההריון (אבל לא עשיתי) היא בדיקת DNA חוץ תאי. מדובר על בדיקת סקר נוספת (כלומר, לא דיאגנוסטית, כמו בדיקת המי שפיר) עם דיוק מעל 95%, שמגלה את ה DNA של העובר בדם של האמא. כך, בעזרת בדיקת דם פשוטה של האמא אפשר לדעת אם לעובר יש תסמונת דאון ומחלות גנטיות נוספות. הבדיקה הזו מאוד מעניינת גם מפני שניתן לעשות אותה ממש מוקדם בהריון, הרבה לפני בדיקת המי שפיר. פרטים נוספים על הבדיקה אפשר למצוא בקישור הזה. לפי הרופא שלי, בדיקות הסקר הקיימות (שקיפות + שתי בדיקות דם) יותר מבוססות ויכולות להעיד על הפרעות אחרות, בנוסף לשינויים גנטיים. הוא ממליץ על בדיקת הDNA החוץ תאי רק במקרים מיוחדים.

מבחינת הניתוח הקיסרי, בשתי הפעמים הכל התקדם במהירות. שמים אפידורל, בודקים שההרדמה באמת עובדת ותוך כמה דקות התינוק/ת בחוץ. אחרי חצי שעה בערך כבר הכל תפור ומתגלגלים לחדר ההתאוששות. ההבדל היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא לגבי המלווה. בשיבא נתנו לאיתי להכנס לחדר רק לרגע הלידה ואז הוא הלך ולקח את אופק לתינוקיה. בביה"ח של סטנפורד איתי היה בחדר הניתוח מההתחלה ועד הסוף. חוץ מזה, איתי לא היה צריך לתרום דם לפני הקיסרי, הסתכלו עלי מאוד מוזר כששאלתי.

איתי והמכנסיים שקיבל כדי ללבוש בתוך חדר הניתוח.
one size  בגרסה האמריקאית.

חדרי האשפוז בביה"ח של סטנפורד מאוד מפנקים, כפי שניתן לצפות מבי"ח פרטי. קודם כל, החדרים יפים ונקיים, יש בהם מיטה משוכללת עם סוג של אינטרקום לאחיות וגם טלויזיה עם סרטים ואינטרנט. הארוחות בסגנון room service, יש תפריט ומתקשרים כדי להזמין מה שרוצים, ללא תוספת תשלום כמובן. האוכל ממש טעים ובריא, וכצפוי מקליפורניה, הרוב הוא locally grown. החדרים פרטיים או זוגיים. אני הייתי בחדר זוגי אבל במשך רוב האשפוז, שלושה מתוך ארבעה לילות, הייתי לבד. בניגוד לשיבא, איתי יכל להיות איתי כל הזמן במשך האשפוז ואפילו היתה עבורו ספה שנפתחת למיטה. התינוק נמצא כל הזמן עם האמא וכל הבדיקות (כולל דם) מתבצעות באותו החדר. במקרה שלנו, אלה הייתה צריכה לעבור טיפול פוטותרפיה במשך יום וחצי, וגם הוא היה בתוך החדר, בעזרת אינקובטור ואור UV ניידים. האחיות מאוד זמינות וידידותיות. נראה שיש להן הרבה פחות עומס מאשר בארץ. כדי לעזור להן יש עובדות שמוגדרות כעוזרות אחיות, הן עושות הכל חוץ מבדיקות, כולל להביא מים ולעזור לקום מהמיטה. רוב האחיות מוסמכות כיועצות הנקה ובנוסף יש יועצת הנקה מקצועית ומעט אגרסיבית שעוברת בין היולדות.

זהו להפעם. יש כמה דברים שיחכו לפוסט הבא.
כרגיל, נסיים עם כמה תמונות.

פוטותרפיה בחדר שלנו

בארה"ב אוהבים כוסות גדולות. זו כוס של ליטר שקיבלתי בבי"ח.
האמת שזה מאוד שימושי כשקשה לקום לקחת מים.

חלק מתפריט הroom service בבי"ח. אפשר ללחוץ על התמונה כדי להגדיל.

בקליפורניה, רצוי שהכל יהיה local ו vegan ואם לא טבעוני, אז לפחות שיהיה free range  או grass fed

ארוחת צהרים לדוגמא... השתדלתי להזמין כמה שיותר בריא

אלה

לפני כחודש, ב11 במרץ, נולדה לנו אלה החמודה.

יש המון דברים שאני יכולה לכתוב...
על מעקב ההריון, על הלידה שלא הייתה נטולת אירועים, על האשפוז במחלקת יולדות שמאוד שונה מבארץ, על היחס של סטנפורד להריון ולידה ועוד ועוד...
מרוב דברים שאפשר לכתוב עליהם אני לא יודעת איפה להתחיל... אז אני פשוט אדחה את כל זה ובמקום לכתוב על מה שהיה, פשוט אכתוב על מה שקורה עכשיו.

אלה תינוקת חמודה שבעיקר אוכלת וישנה. היא מאוד קטנה ובגלל זה אנחנו מקפידים שתאכל. זה דורש סבלנות ובינתיים אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון.
אופק ממש התבגר בחודש האחרון. הוא התחיל לדבר בקול רם יותר ולהדגיש את הנוכחות שלו בכך שהוא אומר "אני אוהב את זה!!" (למשל דינוזאורים או אוכמניות) או "זה מפחיד!!" (למשל הכריש בספר) הרבה יותר מבעבר. הוא מתנהג מאוד יפה לאחותו החדשה ומקבל על עצמו את תפקיד האח הגדול, בעידוד שלנו כמובן. למזלנו הוא לא מרגיש שהיא לוקחת ממנו תשומת לב, בעיקר מפני שיומיים אחרי שחזרנו מבית החולים הגיעו לבקר סבא וסבתא שלו, ההורים של איתי, והם מרעיפים עליו המון אהבה.
ההורים של איתי גרים ביחידת דיור כ10 דקות הליכה מאיתנו (המעונות לא מתאימים לאירוח של חודש) ואנחנו מאוד שמחים שהם פה איתנו. בנוסף לכך שהם מבלים הרבה זמן עם אופק הם מקלים עלינו בעוד סידורים כמו הכנת אוכל וקניות. יהיה מאוד נחמד לחגוג ביחד את פסח בשבוע הבא.
איתי לקח שבוע חופש מהעבודה מיד אחרי הלידה. בניגוד לחברות כמו גוגל ופייסבוק, במקאפי לא מקבלים חופשה מיוחדת לכבוד הלידה, אבל איתי בכל מקרה עובד מהבית ברוב הימים אז הוא זמין לעזור (כמעט) כל הזמן.
באופן כללי מאוד נחמד פה.
היה לנו סוף סוף קצת גשם (איתי וההורים שלו דוקא התבאסו מזה אבל אחרי חורף כל כך יבש*, מגיע לקליפורניה לקבל קצת מים) ועכשיו הכל פורח ואביבי. "כפר" המעונות מאוד ירוק וכיף לטייל בו כשאופק על האופניים ואלה בעגלה.
אני גם בסדר. עברתי ניתוח קיסרי (מבטיחה שאפרט על הלידה בפוסט/ים נפרדים) והתאוששתי במהירות. מאוד דאגתי בקשר למשקל של אלה (וגם באופן כללי... אולי בגלל ההורמונים?) אבל עכשיו כשרואים שהיא גדלה אני מתחילה לדאוג פחות. חסר לי לבלות זמן עם חברות ולשתף חוויות על הריון, לידה והורות. גם כאן יש לי כמה חברות אבל זה לא אותו הדבר.

מיד אחרי הלידה. אלה במשקל 2.6 ק"ג

תמונה יותר עדכנית, מלפני שבוע בערך

עם המנחה שלי סיכמתי שלא יצפה שאעבוד על המחקר בששת השבועות הראשונים ושאשתדל לעבוד מהבית ולהגיע מידי פעם למעבדה עד שנמצא סידור, בתקווה כשאלה תהיה בת שלושה חודשים. היחס של סטנפורד לנשים יולדות לא מאוד מוגדר אך מעודד. לפי המדיניות הרשמית, נשים שיולדות זכאיות רק לדחייה של רבעון (10 שבועות) בכל אבני הדרך של התואר (למשל, הגשת הצעת מחקר, מצגת סיום וכו') אך בפועל, הפרופסורים יכולים לתת "חופשה" מהמחקר והקלות בקורסים באופן פרטני. מהניסיון שלי הם משתדלים ללכת כמה שיותר לקראת הסטודנטיות. הבחינות בשני הקורסים שלקחתי ברבעון הקודם נפלו בדיוק בשבוע של הלידה הצפוייה. בקורס אחד הפרופסור פשוט ויתר לי על המבחן (זה היה מאוד נחמד מצידו) ובקורס השני נתנו לי לעשות את המבחן בבית. כדי להפטר ממנו כמה שיותר מהר עשיתי אותו שבועיים וחצי אחרי הלידה...זה לא היה קל אבל לפחות סיימתי עם הקורסים לבינתיים.

תחילת מסמך המדיניות של סטנפורד לגבי הריון ולידה. אהבתי את ההבנה שלהם על כך שקיים קונפליקט בין השעון הביולוגי לחלון ההזדמנויות שבו נשים מקדמות את ההכשרה שלהן. אגב, הקונפליקט כנראה פחות משמעותי לרוב הסטודנטיות האמריקאיות שמתחילות את הדוקטורט בגיל 22 (ולא כמוני, בגיל 32...)

טוב... אם כבר התחלתי לכתוב על ענייני חופשת לידה, מאוד הפתיע אותי לראות שבארה"ב, כפדרציה, אין שום חופשת לידה. מי שיולדת לא מקבלת אף יום חופשה בתשלום ובתנאים מסוימים גם אין שום הבטחה שימשיכו להעסיק אותה לאחר הלידה. בקליפורניה, לעומת זאת, (ולכל מדינה חוקים משלה) האם הטרייה מקבלת ששה שבועות disability leave (כלומר, חופשת נכות...) בתשלום מלא ובתנאים מסויימים היא זכאית גם לששה שבועות של family leave בכחצי מהשכר. קצת יותר פירוט נמצא כאן. בחברות גדולות ומצליחות נהוג לתת לאמא ולאבא חופשה נוספת (ראו תמונות למטה). אגב, לפני כמה זמן קראתי כתבה מעניינת שמראה שחופשת לידה ארוכה פוגעת בקריירה של אמהות, אבל זו לא הסיבה לכך שבארה"ב אין חופשת לידה בתשלום. נראה לי שזה יותר קשור למאבקים בין דמוקרטים לרפובליקנים, להערצת הקפיטליזם ולכך שהמחוקקים, שמבוגרים ושמרנים יחסית, עדין לא מכירים בכך שנשים יכולות להיות אמהות ולפתח קריירה במקביל.

החברות המצליחות דוקא מעניקות לאמהות ואבות חופשות לידה מאוד נדיבות. משום מה מקאפי, ששייכת לאינטל, לא נותנת לאבות אפילו יום אחד של חופשה בתשלום...

זהו לבינתיים... תגידו אם יש משהו ספציפי שתרצו שאכתוב עליו.

שיהיה לכולם חג פסח שמח!

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
* הבצורת בקליפורנייה נובעת מתופעה די מעניינת שמכונה ridiculously resilient ridge או triple R שגרמה לכך שהשנה הייתה הבצורת הכי קשה בהיסטוריה של קליפורניה. בזמן שבחוף המזרחי סבלו מקור קיצוני וסופות, כאן זה הרגיש כאילו יש אביב נצחי.