כבר סיפרתי שהלימודים בסטנפורד הם לא פיקניק...
כדי להמחיש קצת יותר עד כמה לא קל, אומר לכם שברבעון האחרון למדתי יותר משלמדתי אי פעם. גם בתקופת הטכניון וגם בתואר שני עבדתי במקביל ללימודים והחיים היו יחסית נורמלים, חוץ מאולי ביומיים שלפני כל מבחן. ברבעון האחרון עשיתי הפסקה מהמחקר לשלושה שבועות כדי ללמוד לשני קורסים בלבד... והחיים בתקופה הזו היו הכל חוץ מנורמלים.
אולי זה בגלל השוק של הסמסטר הראשון ואולי זה הקצב המהיר של הרבעון, שכולל את זה שכל המבחנים מרוכזים בשבוע שמיד אחרי סוף הלימודים. אולי זה קשור לזקנה (בכל זאת כבר אחרי גיל 30) ואולי לכך שעכשיו אנחנו משפחה. תרמה לזה לא פחות מרצה אחת לתהליכים אקראיים שהחליטה שהמבחנים בקורס צריכים להיות יותר "מעניינים", ולכן הממוצע בבחן ובמבחן היה 60...
מה ששונה מהלימודים בארץ הוא שבסטנפורד אוטומטית נותנים פקטור (פה קוראים לזה curving) והציונים הסופיים הם יחסית בסדר, אי שם בין B- לA+. אבל מפני שכל הסטודנטים ממש טובים, עדין צריך לחרוש כדי לא להיות בתחתית.
בחודש האחרון, בו הייתה חופשה לרגל חג המולד ותחילת השנה החדשה, עבדתי במעבדה (לפצות קצת על ההפסקה הקודמת) ולמדתי למבחן הקואליפיקציה.
מבחן הקואליפיקציה ("קואלס") הוא שלב שכל דוקטורנט צריך לעבור כדי להמשיך את הלימודים בסטנפורד. המקבילה בארץ וברוב העולם, כולל אוניברסיטאות בארה"ב, זה המבחן על הצעת המחקר. לעומת זאת בסטנפורד, ורק בהנדסת חשמל, מדובר על יום שלם שבו נבחנים בעל פה ע"י עשרה פרופסורים (שנבחרים יחסית באקראי) על מגוון תחומים. החומר למבחן הוא פחות או יותר כל התואר הראשון כשבפועל השאלות הן ברמה של תואר שני והן מוטות לטובת תחום המחקר של אותו הפרופסור. כל "ראיון" שכזה נמשך רק עשר דקות. בסוף לוקחים את הציונים של כל הסטודנטים, בודקים בכמה מהם ניתן לתמוך ע"י תקציבי המחקר שיש באותה שנה וקובעים סף מעבר. בדרך כלל עוברים רק 50-60% מהסטודנטים הניגשים. מה קורה ליתר הסטודנטים?
או שהם ניגשים שוב בשנה הבאה או שנבחנים על הצעת המחקר (בחינה על הצעת המחקר התאפשרה רק לאחרונה, מ2013). מי שלא עובר בפעם השניה לא ממשיך לדוקטורט.
נשמע קצת כמו סיוט, נכון?
מסתבר שגם בפקולטה חושבים כך ולכן לשבוע ה"קואלס" ארגנו פינת חטיפים וחדר לייעוץ פסיכולוגי... לא מדובר בבדיחה... זה המייל שקיבלנו לפני כמה ימים (אפשר ללחוץ על התמונה כדי להגדיל):
מקווה שלא הוצאתי לכם את החשק ללמוד לדוקטורט בכלל ובסטנפורד בפרט. רוב הישראלים שאני מכירה שלומדים בסטנפורד עוברים את המבחן בפעם הראשונה (ובתקווה אהיה ביניהם).
חוץ מלימודים אינטנסיבים עשינו עוד כמה דברים בתקופה האחרונה. טיילנו קצת, פגשנו חברים ובחג המולד בנינו Gingerbread house. בגן של אופק לא חוגגים אף חג כדי לא להפלות אף אחד ולכן הייתה מסיבת קישוט עוגיות. רוב הימים פה שמשיים וקרירים (נראה שהחורף הולך לדלג על האיזור הזה השנה), מה שמאפשר לצאת לשחק בחוץ ולרכב על אופניים.
טוב, כמה תמונות לסיום וחזרה ללימודים...
כדי להמחיש קצת יותר עד כמה לא קל, אומר לכם שברבעון האחרון למדתי יותר משלמדתי אי פעם. גם בתקופת הטכניון וגם בתואר שני עבדתי במקביל ללימודים והחיים היו יחסית נורמלים, חוץ מאולי ביומיים שלפני כל מבחן. ברבעון האחרון עשיתי הפסקה מהמחקר לשלושה שבועות כדי ללמוד לשני קורסים בלבד... והחיים בתקופה הזו היו הכל חוץ מנורמלים.
אולי זה בגלל השוק של הסמסטר הראשון ואולי זה הקצב המהיר של הרבעון, שכולל את זה שכל המבחנים מרוכזים בשבוע שמיד אחרי סוף הלימודים. אולי זה קשור לזקנה (בכל זאת כבר אחרי גיל 30) ואולי לכך שעכשיו אנחנו משפחה. תרמה לזה לא פחות מרצה אחת לתהליכים אקראיים שהחליטה שהמבחנים בקורס צריכים להיות יותר "מעניינים", ולכן הממוצע בבחן ובמבחן היה 60...
מה ששונה מהלימודים בארץ הוא שבסטנפורד אוטומטית נותנים פקטור (פה קוראים לזה curving) והציונים הסופיים הם יחסית בסדר, אי שם בין B- לA+. אבל מפני שכל הסטודנטים ממש טובים, עדין צריך לחרוש כדי לא להיות בתחתית.
בחודש האחרון, בו הייתה חופשה לרגל חג המולד ותחילת השנה החדשה, עבדתי במעבדה (לפצות קצת על ההפסקה הקודמת) ולמדתי למבחן הקואליפיקציה.
מבחן הקואליפיקציה ("קואלס") הוא שלב שכל דוקטורנט צריך לעבור כדי להמשיך את הלימודים בסטנפורד. המקבילה בארץ וברוב העולם, כולל אוניברסיטאות בארה"ב, זה המבחן על הצעת המחקר. לעומת זאת בסטנפורד, ורק בהנדסת חשמל, מדובר על יום שלם שבו נבחנים בעל פה ע"י עשרה פרופסורים (שנבחרים יחסית באקראי) על מגוון תחומים. החומר למבחן הוא פחות או יותר כל התואר הראשון כשבפועל השאלות הן ברמה של תואר שני והן מוטות לטובת תחום המחקר של אותו הפרופסור. כל "ראיון" שכזה נמשך רק עשר דקות. בסוף לוקחים את הציונים של כל הסטודנטים, בודקים בכמה מהם ניתן לתמוך ע"י תקציבי המחקר שיש באותה שנה וקובעים סף מעבר. בדרך כלל עוברים רק 50-60% מהסטודנטים הניגשים. מה קורה ליתר הסטודנטים?
או שהם ניגשים שוב בשנה הבאה או שנבחנים על הצעת המחקר (בחינה על הצעת המחקר התאפשרה רק לאחרונה, מ2013). מי שלא עובר בפעם השניה לא ממשיך לדוקטורט.
נשמע קצת כמו סיוט, נכון?
מסתבר שגם בפקולטה חושבים כך ולכן לשבוע ה"קואלס" ארגנו פינת חטיפים וחדר לייעוץ פסיכולוגי... לא מדובר בבדיחה... זה המייל שקיבלנו לפני כמה ימים (אפשר ללחוץ על התמונה כדי להגדיל):
מקווה שלא הוצאתי לכם את החשק ללמוד לדוקטורט בכלל ובסטנפורד בפרט. רוב הישראלים שאני מכירה שלומדים בסטנפורד עוברים את המבחן בפעם הראשונה (ובתקווה אהיה ביניהם).
חוץ מלימודים אינטנסיבים עשינו עוד כמה דברים בתקופה האחרונה. טיילנו קצת, פגשנו חברים ובחג המולד בנינו Gingerbread house. בגן של אופק לא חוגגים אף חג כדי לא להפלות אף אחד ולכן הייתה מסיבת קישוט עוגיות. רוב הימים פה שמשיים וקרירים (נראה שהחורף הולך לדלג על האיזור הזה השנה), מה שמאפשר לצאת לשחק בחוץ ולרכב על אופניים.
טוב, כמה תמונות לסיום וחזרה ללימודים...
 |
| סן פרנסיקו בדצמבר |
 |
| בונים בית מערכה מוכנה. אולי בפעם הבאה נאפה בעצמנו. |
 |
| אל דאגה לשיניים של אופק. רוב הממתקים נזרקו לפח. |
 |
| התוצאה שלהם לעומת שלנו (אחרי כמה ביסים) |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה