2015 <-- 2014

וואו, ממש מזמן לא כתבתי, מתחילתה של השנה העברית לתחילתה של השנה האזרחית.
כמעט לא שמים לב לאיך שהזמן טס, ודווקא המון קרה בחודשים הבודדים הללו.

איתי ואופק ביקרו בישראל ואני טיפלתי באלה במשך שבועיים.
אלה זוחלת בכל הבית כמו טורנדו קטן ומתחילה להשמיע קולות של דיבור.
אופק... מתנהג כמו אופק. משתולל בלי הפסקה ולפעמים עוצר ושואל דברים כמו "אבא, למה ב space אין שמיים?". באופן מפתיע, ביחס לריבים שהיו לנו עם האחיות שלנו, הם מסתדרים ממש בסדר וכרגע ה"קטע" שלהם זה שאופק זוחל בבית ואלה זוחלת אחריו ומתפקעת מצחוק.

שני השובבים משחקים מתחת לשולחן

איתי ואני עובדים קשה ודי בלי הפסקה. מעבודה לבישולים, מקלחות, כביסות וכלים ואז עוד קצת השלמות של עבודה/לימודים, אנחנו כמעט לא עושים שום דבר בשביל עצמנו. כשאלה נולדה, איתי ואני קבענו שבשישי בערב מארגנים date night בבית (בבית כי בייביסיטר לוקחת 20$ לשעה...). זה התחיל ממש טוב, למשל, השקענו בארוחות מעניינות, אבל כשהתחיל הסמסטר זה הפך ללבחור סרט, לאכול מה שיש ולהשתדל לא להרדם על הספה. לפחות זה ביחד, ולא מול המחשב...

חלק מהסמסטר הקודם היה בדיוק ככה ;-)

עכשיו אנחנו בחופשה יחסית (4 ימים של חופש מהגן), מה שבעיקר אומר שצריך למצוא תעסוקה לילדים.
בסטנפורד יש הדממה כבר שבועיים, אבל מפני שהפרופסור ישראלי (ולכן לא חוגג את קריסטמס) ומגיע לעבודה, אז גם אני משתדלת להגיע. האמת שזה נחמד להסתכל לאחור ולראות איך צעדים קטנים במשך שנתיים הבשילו וכעת מתחילים לשאת פרי. בהתחלה הייתי מאוד סקפטית לגבי המחקר השאפתני שלנו אבל לאט לאט בנינו כלים שגורמים לו להיראות יותר ויותר מוחשי. עדין לא פרסמנו מאמר, וזה כנראה ייקח עוד כמה חודשים טובים (טפו טפו טפו) אבל זה נותן תקווה וכיוון.

חוץ מזה, גלגלי הבירוקרטיה של הגרין כרד התחילו להתקדם. לפני כמה שבועות היינו צריכים להשלים את כל החיסונים ולעשות בדיקת שחפת בשביל אישור רפואי. ליתר הטופסולוגיה אנחנו רגילים מהבקשות שלנו לויזה. אם הכל יתקדם כמו שצריך, נוכל לבוא לבקר בקיץ.

לא היה קל למצוא תמונה עדכנית של כולנו, אבל הנה שתי תמונות שלנו רוכבים בקמפוס (באדיבות אריאל)

שתהיה לכולם שנה אזרחית טובה, עם המון אושר, הצלחה ובריאות!
מאחלים מכל הלב,
משפחת ליבה

בקרוב שנה חדשה מתחילה

לפני שנה עברנו למעונות בקמפוס. לפני כמעט שנתיים טסנו מת"א לקליפורניה.
ללא ספק השנה שעוד מעט נגמרת הייתה בין השנים הכי מעניינות ומבורכות בשבילנו.
השנה התברכנו באלה החמודה. השנה התחלתי ללמוד באופן רשמי בסטנפורד.
תקופת הלימודים בנוסף להריון הייתה מאוד מאתגרת אבל יצאנו, ככל הנראה, ללא פגע.
הצלחתי להתקדם במחקר ולעבור את מבחן הקואליפיקציה, הצלחנו לשמור על שפיות משפחתית, למרות העזרה המעטה, ואפילו לגדל את אופק להיות הילד החמוד והסקרן שהוא היום.
אני מודה מאוד לאיתי, על היציבות המדהימה שמגיעה ביחד עם גמישות, נדיבות וחוכמה, סבלנות ואהבה. השותפות בינינו היא המפתח לאושר (ולהצלחה) שלנו ושל משפחתנו. המעבר לכאן חיזק וקירב ביננו.
יש עוד הרבה אנשים  ודברים שאני מודה עליהם. לקראת סיום שנה, קל להזכר בדברים הטובים.

לסיכום של כמעט שנתיים בארה"ב: אנחנו מרוצים פה.
לגור במעונות זה כמו לגור במחנה קיץ או בקיבוץ. יש חיי קהילה, לא מאוד פעילים כי כולם עסוקים, אבל יחסית מכירים את השכנים. פעם בחודש מארגנים פעילות למשפחות. הצמחיה והדשא בחוץ מטופחים. חברת התחזוקה של המעונות שמחה לעזור לנו בכל דבר שמתקלקל. על מים, חימום וחשמל אנחנו לא משלמים וגם אין תשלומי ארנונה. למעשה, כל התשלומים שלנו שקשורים למעונות, יורדים ישירות מהשכר שלי ולכן אנחנו לא מרגישים בהם. חיים בחממה. איתי עובד רוב הזמן מהבית ואני מדוושת לכל מקום בקמפוס. לגן הולכים ברגל או רוכבים באופניים וחוצים רק כביש קטן אחד. כמעט ולא עומדים בפקקים, עושים הרבה מהקניות באינטרנט ומזג האוויר נוח. למרות הבירוקטיה שתיארתי בעבר, רוב הזמן החיים כאן קלים יותר.

כמו כן, לא נכחנו בשתי מלחמות.

נכון, אנחנו רחוקים מחברים יקרים וממשפחה. אנחנו משתדלים לשמור על קשר (הבלוג הזה עוזר וגם העובדה שלהרבה מכם יצא לבקר אותנו) וכמובן אנחנו מתגעגעים. במקביל חברויות חדשות נרקמות. הקשר עם הישראלים שבאזור מתהדק ואפילו יש לנו חברים לא ישראלים, הורים מהגן וחברים לעבודה. אפילו הוזמנו לחתונה האמריקאית הראשונה שלנו, שתתקיים מיד אחרי ראש השנה.

כל עוד אני בדוקטורט, אנחנו שומרים לעצמו את הזכות לא להחליט מתי חוזרים. מבחינה אקדמית, וגם מבחינת המעונות, מותר לנו לגור כאן עוד חמש שנים וסכה"כ זה יהיה שבע... אני כבר לא בטוחה אם זה מרגיש לי כמו הרבה זמן או מעט.

בעוד שבוע מתחילים שוב הקורסים והלחץ יעלה. אני לוקחת רק קורס אחד במקום שניים, אבל הפעם עם שני ילדים במקום אחד...

באוקטובר, איתי ואופק מגיעים לישראל לביקור של שבועיים. הם ישמחו לפגוש כמה שיותר אנשים, אז אם אתם רוצים לקבוע איתם בבקשה תכתבו לי או לאיתי (יש לי תחושה שאם לא נקבע תוכניות מראש, איתי ואופק יהיו, בצדק, רוב הזמן אצל המשפחה). אני חשבתי שגם אוכל להגיע (וגם אלה מאוד רצתה), אבל אין לי כרגע ויזה שמאפשרת לי לחזור לארה"ב, אלא אם אשאר לפחות חודש בארץ כדי לארגן כזו. אני מתגעגעת ומחכה כבר שאיתי יספר לי על כל החוויות שלו בישראל :)

לסיום, אני מאחלת לכולנו שנה רגועה, מאושרת ומוצלחת. את ערב החג אנחנו מתכננים לערוך אצלנו עם חברים ישראלים שגרים בקמפוס. חג שמח!

תמונה עדכנית (וחייכנית) של אלה

אופק מודד את הבגדים החדשים לחתונה

עוגות דבר לראש השנה (מהספר של רות סירקיס כמובן)

שנה טובה ומתוקה!

בסוף החלטתי לכתוב

מזמן לא כתבתי. בהתחלה זה היה מפני שחזרתי לעבודה והחיים הפכו להיות מאוד עמוסים. מאז שהתחילה המלחמה לא כתבתי מפני שהרגשתי שזה לא לעניין. רובכם בישראל, עסוקים באזעקות, חדשות ומרחבים מוגנים ואנחנו בסוג של שגרה של קיץ בקליפורניה. אנחנו מעודכנים, בעיקר דרך הפייסבוק והקומדיות החדשותיות (לדוגמת ג'ון סטוארט) כי מהדורות חדשות הן מדכאות ובלתי נסבלות. יש לנו גם מספר ישראלי (זמני), והשתמשנו בו כדי להתקשר כמעט כל יום ולהבין מה באמת קורה (אם יש כזה דבר בכלל - באמת).

אבל עכשיו החלטתי כן לכתוב, כי המלחמה הצליחה לחלחל לתוך שגרת המעבדה. יכול להיות שנפגעתי מזה קצת יותר מידי, אבל זה מה שאני מרגישה.

במעבדה שעוסקת בתחום שדומה לשלי, ישנה סטודנטית אירנית, גם היא לומדת לדורטורט בהנדסת חשמל. היא בחורה נעימה ונחמדה. בעבר היינו נפגשות ומדברות על משפחה, עבודה וכו' והיא אפילו הציעה לי כמה פעמים טרמפ. כמובן שהיא ידעה שאני מישראל ואני כמובן ידעתי שהיא מאירן.
לפני יומיים היא פרסמה בפייסבוק שלה את הדבר הבא:

בתגובה לידיעה של the guardian:
World stands disgraced as Israeli shelling of school kills at least 15  (התמונה צונזרה)

זו לא הפעם הראשונה שהיא מפרסמת משהו בעד הפלסטינים ונגד ישראל, אבל לפרסם דבר כל כך שיקרי? לטעון שישראל מבצעת רצח עם והעולם שותק? וזה אפילו לא סתם share... היא טרחה לכתוב בעצמה עם כל ה-# האלה.

האכזבה שלי מהמצב היא בכמה מישורים, כמו שאתם יכולים כבר לנחש. אבל למרות שמאוד רציתי לשלוח לה אחד מהרבה לינקים שמסבירים למה ישראל לא עושה genocide (היא בכלל יודעת מה זה?!), לא עניתי לה. זה מאוד לא אמריקאי לדבר על פוליטיקה. למעשה במעבדה שלי, פרט ללשאול אם המשפחה בסדר, אף אחד לא העז להזכיר את המצב. כששאלו, עניתי תשובה לא לחלוטין קורקטית, שבזכות כיפת ברזל המשפחה והחברים בסדר אבל זה מאוד מפחיד שיש הפצצות ואזעקות ושצריך ללכת למקלט. מה אתם הייתם עונים?

ומה עכשיו? להתנהג כרגיל? להפסיק להגיד לה שלום כשאני רואה אותה בקמפוס? להפסיק להגיע לאירועים שמשותפים למעבדות שלנו?

הגננת הקודמת של אופק גם הייתה אירנית. ומה אם אופק היה בגן שלה וגם היא הייתה חושבת כך? האם היינו ממשיכים להביא אותו לגן?

עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה למה זה כל כך מפריע לי. כי מי שטוען שישראל עושה רצח עם לפלסטינאים ומתעלם מהזוועות במדינות השכנות שלנו (סוריה...) הוא פשוט שונא ישראל... ולכן גם אותנו...

אבל האמת היא שבזכות הקורקטיות האמריקאית ככל הנראה נצליח להתקיים יחד באותו הקמפוס. שיחשבו מה שהם רוצים. אנחנו נמשיך להתנהל כרגיל. מי יודע... אולי כשיגמרו הקרבות וההסתות, ולאחר כמה זמן של רגיעה... אולי אפילו נחזור לדבר...

בתקווה שתהיה רגיעה בהקדם ושיפסקו הקרבות וההסתות.

זה פוסט מאוד לא אופייני באפירותו אז כדי להסיף קצת צבע אעדכן שאלה ואופק מאוד חמודים... ומתישים!! איתי ואני מסיימים את מטלות הבית ב10-11 בלילה מתארגנים לישון ואחר כך אופק ואלה מתחילים להתעורר לסירוגין ובשעות אקראיות. ארבע שעות שינה רצופות הן מותרות. לצורך ההגינות רק אציין שאיתי מתעורר יותר ממני, אבל אני זו שצוברת את העייפות. במשך היום הבוס שלי לוחץ שאסור לעשות שום דבר שיסית אותנו מלפרסם ושעכשיו צריך להשקיע ממש הרבה כי אוטוטו אנחנו שם (כבר כמעט שנתיים...). בסופי השבוע ממש אין לנו כוח לארגן טיולים שאפתניים אז אנחנו נשארים קרוב לבית, שזה לא נורא כל כך בעצם. התחלנו גם להתפצל בסופ"שים ולקחת את אופק למוזיאונים/פסטיבלים בלי אלה, כדי שנוכל להתרכז בהם בנפרד וגם להקל על עצמנו.

ועכשיו כמה תמונות:

מי יותר מפחיד, אופק או הטי-רקס? (במוזיאון האקדמיה למדע)

לפני כמה שבועות זכיתי במלגת BioX. הכיתוב למעלה מתאר באופן מאוד שאפתני את המחקר שלי. 

משתוללים עם ערמות כביסה ברקע

אוכלים בוריטו בגינה מחוץ לבית

אלה (עם הכובע הכתום) מסתלבטת בגן

אלה האסטרונאוטית, בשבוע "Let's go to outer space" בגן

קצת על קניות

בדרך כלל תינוק חדש מביא איתו צורך בהרבה מאוד קניות. יש כמה דברים מעניינים לגבי הקניות פה שחשבתי שתשמחו להכיר.

הרבה הורים בוחרים את המתנות שיקבלו ע"י רישום ב baby registry בחנויות. אנחנו גם עשינו כזה, אבל לא רק בגלל המתנות אלא בעיקר מפני שזה מקנה 10% הנחה ומשלוח בחינם. זה היה די פרקטי, הסתובבנו בחנות עם קורא ברקודים וסרקנו כל מה שנראה לנו נחמד. אחר כך, בבית, נכנסנו לאתר של החנות ומחקנו 90% מהדברים שברשימה... הרעיון הוא שבסוף חברים/משפחה יכולים להכנס לאתר עם הרשימה ולקנות מתוכה דברים שישלחו בדואר להורים הטריים. החנויות, ביניהן גם amazon, מתחרות על הזכות להכין את ה registry של ההורים. בנוסף למשלוח חינם ו10% הנחה, אפשר גם לשלוח חזרה את הפריטים, ללא עלות, ולקבל זיכוי לחנות או את הכסף בחזרה. הרבה יותר נוח מללכת לשילב ולצבור עוד ועוד פתקי זיכוי. קניות מ registry נשמעות בהתחלה כמו משהו שאמור לעזור, אבל יש בכל העניין משהו קצת עקום. אנשים בדרך כלל מעדיפים לבחור בעצמם את המתנה שהם מביאים. החיפוש והבחירה הם חלק מחווית הקניה של המתנה. לבחור משהו שההורים כבר בחרו זה די מיותר, קצת כמו לתת כסף במעטפה... לא?

האמת היא שלא היינו צריכים לקנות הרבה דברים, אפילו שאת דברי התינוקות של אופק השארנו בבית. לשמחתנו חברה שעברה דירה נפטרה ממלא דברי תינוקות ונתנה אותם לנו. עם המיטה גם היה לנו מזל מפני שמצאנו משהיא שבדיוק מסרה את שלה ובגדים קיבלנו מאחותו של איתי. כן קנינו עגלה, בקבוקים, קצת בגדים וכמה צעצועים. המשלוח חינם התברר כמאוד מעיק ובזבזני. כמעט כל פריט נשלח בנפרד, ביום אחר ועם ארגז וחומר אריזה משלו. בדיעבד היה עדיף כנראה פשוט לנסוע שוב לחנות ולאסוף את הדברים.

המגוון בחנות פשוט מטורף. החנות שאנחנו הלכנו אליה, Buy Buy Baby, בגודל של רמי לוי ועמוסה מהריצפה ועד התקרה בדברי תינוקות. זה כמו להכנס למבוך של מיליון אפשרויות כשכל מה שרוצים זה רק להגיע לקופות וללכת הביתה. זאת אגב עוד סיבה לעשות registry, כשמגיעים לחנות לא צריך לקנות שום דבר, רק לסמן. את ההתלבטויות וההחלטות עושים בבית מול המחשב, איפה שפחות מאיים.

העומס המטורף שיש בחנות (תמונה מגוגל)

חלק מהמגוון לא קיים בארץ (למיטב ידיעתי). למשל במחלקת החיתולים יש חיתולים רגילים (מלא מותגים וסוגים), unbleached, אורגנים, חיתלים שמחליפים להם רק את הפנימית, חיתולים מתכלים (לקומפוסט) וחיתולי בד כמו פעם, כשיש גם שירות שבא כל יום ואוסף אותם לניקיון.

עוד דברים שראינו רק פה: מכונה שמכינה פורמולה, מכונה שמאדה וטוחנת אוכל לתינוקות (קנינו אבל עוד לא ניסינו) וpack and play, המצאה נהדרת של לול מתקפל שאפשר להתקין עליו עריסה, משטח החתלה וכו'.

מכונה שמודדת את המים והאבקה ואפילו מחממת כדי להבין פורמולה לתינוק.
איתי מאוד רצה אבל התחרט אחרי שקרא את הביקורות.

                               

pack and play
אמנם יש לנו כי קיבלנו מחברה, אבל הסלון שלנו קטן בכדי לפתוח אותו...

גם מחלקת התמ"ל (פורמולה) מאוד מגוונת. כל הסוגים, למשל אלה שבתמונה, מגיעים באריזות רגילות של אבקה, באריזות קטנות לטיולים ובבקבוקים שכבר מוכנים להאכלה. מבחינת ריכוזיות, כמו בארץ, שתי חברות שולטות בשוק, סימילק ואינפמיל, אבל בניגוד לארץ (שוב, למיטב ידיעתי), הסופרים הגדולים משווקים פורמולה משלהם שמקבילה ליצרניות הראשיות (הייתם קונים לתינוק שלכם פורמולה של "המותג"?). כרגיל, רשתות השיווק דואגות שהמותג שלהם יהיה הכי זול ובתמורה חברות הפורמולה מפרסמות כל מיני קופונים. בכל זאת המחירים לא זולים.

הפורמולה של Walmart (לדוגמה)
מקבילה לזו של אינפמיל

אם כבר מדברים על מחירים, לא הרגשנו שיש הבדל גדול, חוץ מבמחלקת העגלות ומושבי הבטיחות. העגלות האופנתיות, אלה שמיובאות מאירופה (בוגבו, מוצי וכו') יקרות מאוד כאן וגם בארץ אבל מותגים אחרים זולים משמעותית. אנחנו קנינו travel system כלומר, טיולון משולב עם סלקל, בכ280$ (1000 ש"ח) מתוצרת די טובה. אני זוכרת שבארץ קנינו לאופק עגלה משולבת דומה במבצע ב2,000 ש"ח (והיינו פחות מרוצים). אגב, לא נהוג פה לקנות עגלות עם אמבטיה (bassinet) אז אנחנו פשוט בחרנו טיולון שנשכב לגמרי ושנסגר בצדדים כדי שהתינוק לא יפול.

למרות המגוון האדיר וכל הפטנטים (שלא סיפרתי על כולם כדי לא לעייף) לא מצאנו שני דברים שקצת חסרו לנו: בייבי בלינאום (שמן אמבט, כבר לא רלוונטי לגיל של אלה) ומגבת אמבטיה גדולה שאפשר לקשור מסביב לצוואר של ההורה.

טוב, באמת שיכולתי לכתוב עוד אבל נסתפק בזה.

לסיום כמה תמונות משמחות של אופק ואלה

אלה מאוד אוהבת לחייך לאופק

הולכים לגן (עמוסים אך מרוצים)

בקרוב מתחילים גן

בעוד כמה שבועות, כשאלה תהיה בת שלושה חודשים, היא תתחיל גן ואני אחזור למעבדה.
אני לא מתכננת לקחת קורסים בקרוב, כי באמת עדיף להתרכז במחקר, ואפילו יותר מכך, עדיף שהערבים והסופ"שים יוקדשו למשפחה.

אלה תהיה באותו הגן כמו אופק, בקצה של המעונות (Escondido village) , כ5 דקות הליכה מהבית.
מדובר על סניף של רשת גנים גדולה, CCLC - children's creative learning centers.
הגן לא זול, לאופק אנחנו משלמים 1,600$ ולאלה נשלם קצת יותר מאלפיים, אבל לפחות במקרה של הגן של אופק אנחנו מרגישים שאנחנו מקבלים תמורה מלאה.
אני אשתדל שזה לא ישמע כמו פרסומת...

הגן פעיל משבע וחצי בבוקר עד שש וחצי בערב. זה לא אומר שאופק ואלה יהיו בגן 11 שעות ביום אבל זה מאוד נוח שיש את האופציה להתחיל או לסיים את הגן בשעות האלה. כמו כן, פעם בחודש יש בגן Parents night out שבו הגן פעיל עד עשר וחצי בלילה וההורים יכולים לצאת לבלות. מבחינת הילדים מדובר בכיף גדול, pizza party וסרט עם החברים. קצת חבל שזה עולה 40$ לילד אחד ו 70$ לשניים, לא זול, אבל יותר משתלם מבייבי סיטר. הגן יוצא למעט מאוד ימי חופשה, רק החגים הפדרלים ועוד שני ימי התפתחות מקצועית לגננות.

מספר הילדים לגננת יחסית טוב. בגיל של אופק יש שלש גננות על כעשרים ילדים ובגיל של אלה, ארבע גננות לשמונה ילדים, אבל לא בכל שעות היום. הגננות צעירות ונחמדות. רובן בגיל 25-30 (או לפחות נראות כך), הן מלאות אנרגיה ומרגיש שהן מאוד אוהבות את הילדים. הן לא צועקות על הילדים ומטפלות בבעיות בשיטות מאוד אמריקאיות. למשל אם אחד הילדים מתבכיין הגננת תגיד לו בעדינות use your words ואם אחד הילדים מתעצבן, הגננת תגיד לילדים האחרים he needs his space now... הלואי ואיתי ואני היינו יודעים לטפל בעקשנות של אופק בכזה רוגע.

בכל חודש מקבלים דף עם תוכנית ארוחות הביניים (snacks) של הילדים, בכל שבוע מקבלים את תוכנית הלימודים ובכל יום דיווח מפורט שכולל מה הילד אכל, האם הוא ישן ומתי הלך לשירותים (כולל חתימת הגננת המלווה). היה ניתן לחשוב שהדיווח היומי יחליף שיחה עם הגננות, אבל ההפך הוא הנכון. הגננות תמיד שמחות לספר מה אופק עשה ועם מי הוא שיחק. בנוסף לדוחות הנ"ל, לעיתים רבות אנחנו מקבלים דוחות תאונה על נפילות וחבלות. כל הדפים האלה בסוף הופכים לדפי ציור/קשקוש בשביל אופק.

החסרונות:
1. הגן לא נותן לילדים ארוחת צהרים, אז צריך להכין ולארוז ארוחה בכל יום. מצד שני, אנחנו משפיעים יותר על התזונה של אופק.
2. הגננות מתחלפות לעיתים קרובות מידי. אצל אופק, חוץ מגננת אחת, כל הגננות התחלפו מאז ספטמבר פעמיים. אחת ילדה ועזבה, שניה אובחנה כחולה בקרוהן, שלישית חזרה ללימודים ולרביעית סתם נמאס. הילדים חווים בכל פעם את העזיבה וגם צריכים להתרגל לגננת החדשה.

בפברואר חגגנו לאופק יום הולדת בגן. הגננת לא אמרה לנו מה להביא ופשוט שמחה שאנחנו רוצים לחגוג איתם. קבענו שעה, הבאנו כמה הפתעות ועוגה ובילינו כחצי שעה בבוקר עם כולם. התמונות למטה.

אנחנו מקווים שגם לאלה יהיה טוב בגן לפחות כמו שאופק נהנה שם.
ועכשיו לתמונות...

הדיווח היומי, כולל ציטוט של אופק "אם יכולתי לגדל פירות הייתי מגדל ענבים ואוכמניות".

תוכנית הלימודים השבועית (אפשר ללחוץ כדי להגדיל)

הגן מורכב משני בניינים כמו זה עם חצר גדולה ביניהם

אופק רוכב בחצר

הכיתה של אופק, בHaloween

הילדים בכיתה של אופק אוכלים עוגת יומולדת. כפי שרואים, המגוון התרבותי הוא רב.

הבחור הגדול שיושב מאחורה הוא גנן
(הילד המתולתל מקדימה זה אופק)

אופק והחברות

מבט על הכיתה

כיף לשמח ילדים עם דברים פשוטים כמו בועות סבון :)

עוד קצת על הריון ולידה

הבדל נוסף וחשוב בין הקיסרי שעברתי פה לבין הפרוצדורה בארץ הוא שכאן שמים על הרגלים גרבי לחץ כדי למנוע קרישי דם. נשים בהריון, ובעיקר לקראת סופו, בסיכון יתר להיווצרות קרישי דם ברגליים. קרישי הדם עלולים לנדוד לריאות או למוח ולהיות קטלניים. כדי למנוע את הווצרותם בזמן ואחרי הניתוח, לובשים גרביים שמזרימים את הדם ברגליים. הגרביים מתנפחים ומתכווצים ואמורים ללבוש אותם עד הבוקר שאחרי הניתוח. נראה לי שזה משהו שרצוי שיישמו גם בארץ אם עדיין לא עשו זאת.
אגב, שאלנו את הרופאים לגבי מניעת הדבקויות (רקמת צלקת שמתפתחת בתוך הבטן בעקבות הניתוח) והם אמרו שמניסיונם וממחקרים שהם קראו אין משהו שעוזר באופן גורף. לטענתם ההווצרות של הדבקויות מושפעת בעיקר מהנטייה של האישה לפתח אותן.

גרביים למניעת קרישי דם (התמונה מגוגל)

עוד משהו שרציתי לספר עליו הוא המחיר של המעקב הרפואי והלידה. ובכן, מאז שהתחלנו את מעקב ההריון אני מקבלת כמעט כל יום מכתב מביטוח הבריאות על תשלום נוסף. אם יש יום שלא מגיע מכתב, ברוב המקרים ביום למחרת יגיעו שניים... זה כבר ממש הפך לבדיחה בבית שלנו ובימים שלא מגיע דואר אנחנו דואגים לשלום הדור.
למה יש כל כך הרבה מכתבים? מפני שבארה"ב מחייבים על כל פעולה בנפרד וכל מכתב שמגיע הוא על בדיקה נפרדת, גם אם יש בדיקות שבוצעו באותו יום... האמת שכבר הפסקתי לעקוב. על האשפוז של הלידה אני עדין מקבלת דיווחים אפילו שעברו כבר יותר מששה שבועות.
למה זה לא נורא? מפני שכל המכתבים הם דיווחים על מה שחברת הביטוח שילמה לספק השירותים (המרפאה של סטנפורד) ולא חשבונות שאנחנו צריכים לשלם. לשמחתנו אני מכוסה ע"י תוכנית הביטוח הרפואי לסטודנטים. במסגרת הביטוח הזה, כל עוד אני משתמשת בשירותי הרפואה של סטנפורד, רוב הבדיקות והפרוצדורות מסובסדות כמעט במלואן. זו הטבה מאוד משמעותית. ברוב הביטוחים, היולדת תגיע לגבול השנתי של הביטוח (out of pocket max) ותשלם כמה אלפי דולרים. במקרה שלי המקסימום הוא אלף דולר ועדין לא הגעתי אליו. מצד שני, המכתבים עדין ממשיכים להגיע אז יש סיכוי שיגיעו גם חיובים נוספים.
כל הדיווחים הנ"ל מראים לנו עד כמה יקרים שירותי הרפואה בארה"ב. למשל, החיוב הגדול של הלידה הוא על סך $86,000 ועשרות החיובים ה"קטנים" נעים בין $200 ל $500. חברות הביטוח תמיד משלמות את רוב החשבון והצרכן מוגן ע"י ה out of pocket max. כך יוצא שהצרכן אף פעם לא מרגיש את המחיר של השירותים שהוא מקבל ולכן הוא גם לא מתמקח. התוצאה היא שבתי החולים מתחרים על הפציינטים בעזרת איכות השירותים הרפואיים וגם דברים שוליים יותר כמו איכות האוכל ונוחות החדרים. ללא התמקחות על המחיר, אלה מעלים את מחיר השירותים הרפואיים עוד יותר. לא פלא שבעזרת המשוב החיובי הזה ארה"ב הפכה לשיאנית בהוצאה על הבריאות לנפש. סרטון קצר ומבדר שמסביר למה שירותי הבריאות בארה"ב כל כך יקרים נמצא כאן.

אחד מהתרשימים שמתארים עד כמה יקרים שירותי הבריאות בארה"ב, בערך פי 4 מישראל

מה שהצרכן כן מרגיש זה את העלייה במחיר פרמיות הביטוח. אני לא מכירה את כל הפרטים, אבל לאחרונה כל תושב אמריקאי חייב על פי חוק שיהיה לו ביטוח בריאות והממשלה התחילה להציע ביטוח בריאות מוזל מטעמה. זה נקרא the affordable care act ומכונה גם Obama-care (סרטון קצר שקשור לנושא). בגלל כוח המיקוח המרוכז של הממשלה יש סיכוי שהמחירים יתחילו לרדת... אולי...

בינתיים הדרך להמנע מהוצאה גדולה מידי על בריאות היא לעשות ביטוח מסוג HMO שזה בעצם כמו ביטוח קופת חולים. רוב ביטוחי הHMO באיזור הם של Kaiser. הביקורות כלפיו מעורבות. בגלל ההגבלה על בחירת הרופאים והעובדה שרופאים מתוגמלים על חיסכון בבדיקות (מה שמאפשר עלויות נמוכות יותר), רוב המשפחות שיכולות להרשות לעצמן עושות ביטוח מסוג PPO (שכתבתי עליו בעבר).

במעבר חד מהנושא הקודם, סתם עוד משהו שולי אך מעניין, הבגדים שמלבישים את התינוקות הקטנים קצת שונים פה מבארץ. בארץ, לפחות אנחנו, הלבשנו במכנסיים וחולצה עם מלא תיק-תקים, אבל כאן פשוט עוטפים את התינוק בבדים (swaddle) והופכים אותו לבייבי-בוריטו. אנחנו אהבנו את השיטה הזו, יותר קל לעטוף תינוק מאשר להשחיל ידיים ורגליים קטנות לשרוולים ולכפתר תיק-תקים. עם הזמן, כשהתינוק גדל, הוא מתחיל להצליח להוציא את הידיים מהבוריטו ואחר כך גם את הרגליים, ואז כבר צריך להלביש בבגדים.

אלה בוריטו

אסיים בכמה נופים מהגבעות שליד סטנפורד. עברו מספיק שבועות של מנוחה (טוב, לא באמת מנוחה) והגיע זמן להכנס קצת לכושר. מסלול הליכה פופולרי באיזור עובר דרך הגבעות שליד סטנפורד ונקרא ה dish hike, על שם האנטנות הגדולות שמפוזרות לאורך השביל, אורכו 6.5 ק"מ עם קצת טיפוס ונוף יפה.

הגבעות שמקיפות את סטנפורד מדרום

 

המגדל נקרא Hoover tower ונמצא במרכז הקמפוס

שלט בכניסה למסלול. כמו בכל קליפורניה, גם כאן יש מלא חוקים. יש אפילו שומר בכניסה ורכב פטרול כדי לאכוף אותם.

!!If attacked - fight back
בינתיים ראיתי על המסלול כמה סנאים וצבי אחד (ומלא אנשים)

מעקב הריון ולידה

עברו כמעט ששה שבועות מאז הלידה של אלה. מצד אחד הזמן טס ולא ברור איך כבר עברו ששה שבועות, מצד שני כל מה שקרה לפני הלידה מרגיש כאילו היה בעבר הרחוק.
אני אשתדל להזכר במעקב ההריון ולכתוב את כל מה שרלוונטי בהשוואה למעקב הריון בארץ.

כמובן שכל מוסד רפואי הוא שונה ובכל מקום הרופא הוא זה שבדרך כלל קובע את אופי הטיפול.
אני מכירה בארץ את קופת חולים כללית ושיבא ובארה"ב רק את ביה"ח והמרפאה של סטנפורד.
בנוסף לכך, מעקב ההריון שלי לא היה סטנדרטי, לא פה ולא בארץ, ובכל זאת אנסה לתאר תמונה מייצגת.

ראשית, נראה שבארץ מנסים לעשות כמה שיותר בדיקות דם ובארה"ב כמה שפחות. בארץ היו עושים לי בדיקות דם בערך פעם בשבועיים ובדקו המוגלובין, ברזל, נוגדנים, ספירת דם... אני כבר לא זוכרת למה ומה בדקו בדיוק אבל היו המון המון בדיקות. בארה"ב עשו לי בדיקת דם ראשונה בשביל סוג דם והמוגלובין, בדיקות סקר לאבחון מומים בעובר (חלבון עוברי וכו') והעמסת הסוכר. בעיקרון עושים גם בדיקות גנטיות אבל אנחנו כבר עשינו בארץ. כמו כן, כמעט ולא בודקים כאן נוגדנים. בארץ מאוד מקפידים לבדוק ולעקוב אחר CMV למשל, אך בארה"ב זה לא חלק מהבדיקות השגרתיות.

בארץ, אם אין אינדיקציות מיוחדות, נהוג לעשות שתי סקירות, אחת בסוף טרימסטר ראשון והשניה בסוף הטרימסטר השני. בארה"ב נהוג לעשות רק סקירה אחת, באמצע הטרימסטר השני, ואז גם מגלים את מין הילוד. הסקירה לא מבוצעת ע"י רופא אלא ע"י טכנאי/ת שעוברת בזריזות ובמיומנות על כל האיברים. אחר כך מגיע הרופא, עובר על מה שכבר צולם ומשלים אם צריך. באותו אופן עושים פה גם את בדיקת השקיפות העורפית.

בנוסף לסקירות ובדיקות דם, כמו בארץ, בארה"ב נהוג להגיע לרופא כל כמה זמן לבדיקה שגרתית. בניגוד לביקור רופא בישראל, הבדיקה הזו בדרך כלל לא כוללת אולטראסאונד. הרופא מסתפק בלשמוע את הדופק של העובר בעזרת דופלר ובלמדוד את הגודל של הבטן בעזרת סרט מדידה (כאילו שכחו למחוק מפרוטוקול מעקב ההריון כמה שורות מהתקופה שלפני המצאת האולטראסאונד). כשמגיעים לקליניקה, קודם כל מקבלת אותך אחות שלוקחת את כל המדדים ורק אחר כך מגיע הרופא. כך יוצא שאת רוב זמן ההמתנה מבלים בחדר הבדיקות ומחכים לרופא שעובר בין המטופלות. בנוסף, מפני שסטנפורד הוא בי"ח אוניברסיטאי, בדך כלל, לפני הרופא הרגיל מגיע/ה מתמח/ה. הבדיקות השגרתיות במרפאה בסטנפורד, במקרה שלי, היו מאוד נינוחות והרופא מאוד נחמד. לעומת זאת, במעקב ההריון בשיבא, בכל ביקור פגשתי רופא/ה אחר, חלקם נחמדים יותר וחלקם פחות. כל אחד שאל מההתחלה את כל השאלות וכדי שירגיש שיש לו השפעה, גם שלח אותי לעוד בדיקות (הרבה מהן מיותרות).

מדידת גודל הבטן היא חלק מהפרוטוקול... לא ברור לי מה התועלת בכך

כמו בארץ, גם בארה"ב מציעים בדיקת סיסי שילייה או מי שפיר לפי הצורך שעולה מבדיקות הסקר. בדיקה מעניינת שהכרתי במהלך ההריון (אבל לא עשיתי) היא בדיקת DNA חוץ תאי. מדובר על בדיקת סקר נוספת (כלומר, לא דיאגנוסטית, כמו בדיקת המי שפיר) עם דיוק מעל 95%, שמגלה את ה DNA של העובר בדם של האמא. כך, בעזרת בדיקת דם פשוטה של האמא אפשר לדעת אם לעובר יש תסמונת דאון ומחלות גנטיות נוספות. הבדיקה הזו מאוד מעניינת גם מפני שניתן לעשות אותה ממש מוקדם בהריון, הרבה לפני בדיקת המי שפיר. פרטים נוספים על הבדיקה אפשר למצוא בקישור הזה. לפי הרופא שלי, בדיקות הסקר הקיימות (שקיפות + שתי בדיקות דם) יותר מבוססות ויכולות להעיד על הפרעות אחרות, בנוסף לשינויים גנטיים. הוא ממליץ על בדיקת הDNA החוץ תאי רק במקרים מיוחדים.

מבחינת הניתוח הקיסרי, בשתי הפעמים הכל התקדם במהירות. שמים אפידורל, בודקים שההרדמה באמת עובדת ותוך כמה דקות התינוק/ת בחוץ. אחרי חצי שעה בערך כבר הכל תפור ומתגלגלים לחדר ההתאוששות. ההבדל היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא לגבי המלווה. בשיבא נתנו לאיתי להכנס לחדר רק לרגע הלידה ואז הוא הלך ולקח את אופק לתינוקיה. בביה"ח של סטנפורד איתי היה בחדר הניתוח מההתחלה ועד הסוף. חוץ מזה, איתי לא היה צריך לתרום דם לפני הקיסרי, הסתכלו עלי מאוד מוזר כששאלתי.

איתי והמכנסיים שקיבל כדי ללבוש בתוך חדר הניתוח.
one size  בגרסה האמריקאית.

חדרי האשפוז בביה"ח של סטנפורד מאוד מפנקים, כפי שניתן לצפות מבי"ח פרטי. קודם כל, החדרים יפים ונקיים, יש בהם מיטה משוכללת עם סוג של אינטרקום לאחיות וגם טלויזיה עם סרטים ואינטרנט. הארוחות בסגנון room service, יש תפריט ומתקשרים כדי להזמין מה שרוצים, ללא תוספת תשלום כמובן. האוכל ממש טעים ובריא, וכצפוי מקליפורניה, הרוב הוא locally grown. החדרים פרטיים או זוגיים. אני הייתי בחדר זוגי אבל במשך רוב האשפוז, שלושה מתוך ארבעה לילות, הייתי לבד. בניגוד לשיבא, איתי יכל להיות איתי כל הזמן במשך האשפוז ואפילו היתה עבורו ספה שנפתחת למיטה. התינוק נמצא כל הזמן עם האמא וכל הבדיקות (כולל דם) מתבצעות באותו החדר. במקרה שלנו, אלה הייתה צריכה לעבור טיפול פוטותרפיה במשך יום וחצי, וגם הוא היה בתוך החדר, בעזרת אינקובטור ואור UV ניידים. האחיות מאוד זמינות וידידותיות. נראה שיש להן הרבה פחות עומס מאשר בארץ. כדי לעזור להן יש עובדות שמוגדרות כעוזרות אחיות, הן עושות הכל חוץ מבדיקות, כולל להביא מים ולעזור לקום מהמיטה. רוב האחיות מוסמכות כיועצות הנקה ובנוסף יש יועצת הנקה מקצועית ומעט אגרסיבית שעוברת בין היולדות.

זהו להפעם. יש כמה דברים שיחכו לפוסט הבא.
כרגיל, נסיים עם כמה תמונות.

פוטותרפיה בחדר שלנו

בארה"ב אוהבים כוסות גדולות. זו כוס של ליטר שקיבלתי בבי"ח.
האמת שזה מאוד שימושי כשקשה לקום לקחת מים.

חלק מתפריט הroom service בבי"ח. אפשר ללחוץ על התמונה כדי להגדיל.

בקליפורניה, רצוי שהכל יהיה local ו vegan ואם לא טבעוני, אז לפחות שיהיה free range  או grass fed

ארוחת צהרים לדוגמא... השתדלתי להזמין כמה שיותר בריא

אלה

לפני כחודש, ב11 במרץ, נולדה לנו אלה החמודה.

יש המון דברים שאני יכולה לכתוב...
על מעקב ההריון, על הלידה שלא הייתה נטולת אירועים, על האשפוז במחלקת יולדות שמאוד שונה מבארץ, על היחס של סטנפורד להריון ולידה ועוד ועוד...
מרוב דברים שאפשר לכתוב עליהם אני לא יודעת איפה להתחיל... אז אני פשוט אדחה את כל זה ובמקום לכתוב על מה שהיה, פשוט אכתוב על מה שקורה עכשיו.

אלה תינוקת חמודה שבעיקר אוכלת וישנה. היא מאוד קטנה ובגלל זה אנחנו מקפידים שתאכל. זה דורש סבלנות ובינתיים אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון.
אופק ממש התבגר בחודש האחרון. הוא התחיל לדבר בקול רם יותר ולהדגיש את הנוכחות שלו בכך שהוא אומר "אני אוהב את זה!!" (למשל דינוזאורים או אוכמניות) או "זה מפחיד!!" (למשל הכריש בספר) הרבה יותר מבעבר. הוא מתנהג מאוד יפה לאחותו החדשה ומקבל על עצמו את תפקיד האח הגדול, בעידוד שלנו כמובן. למזלנו הוא לא מרגיש שהיא לוקחת ממנו תשומת לב, בעיקר מפני שיומיים אחרי שחזרנו מבית החולים הגיעו לבקר סבא וסבתא שלו, ההורים של איתי, והם מרעיפים עליו המון אהבה.
ההורים של איתי גרים ביחידת דיור כ10 דקות הליכה מאיתנו (המעונות לא מתאימים לאירוח של חודש) ואנחנו מאוד שמחים שהם פה איתנו. בנוסף לכך שהם מבלים הרבה זמן עם אופק הם מקלים עלינו בעוד סידורים כמו הכנת אוכל וקניות. יהיה מאוד נחמד לחגוג ביחד את פסח בשבוע הבא.
איתי לקח שבוע חופש מהעבודה מיד אחרי הלידה. בניגוד לחברות כמו גוגל ופייסבוק, במקאפי לא מקבלים חופשה מיוחדת לכבוד הלידה, אבל איתי בכל מקרה עובד מהבית ברוב הימים אז הוא זמין לעזור (כמעט) כל הזמן.
באופן כללי מאוד נחמד פה.
היה לנו סוף סוף קצת גשם (איתי וההורים שלו דוקא התבאסו מזה אבל אחרי חורף כל כך יבש*, מגיע לקליפורניה לקבל קצת מים) ועכשיו הכל פורח ואביבי. "כפר" המעונות מאוד ירוק וכיף לטייל בו כשאופק על האופניים ואלה בעגלה.
אני גם בסדר. עברתי ניתוח קיסרי (מבטיחה שאפרט על הלידה בפוסט/ים נפרדים) והתאוששתי במהירות. מאוד דאגתי בקשר למשקל של אלה (וגם באופן כללי... אולי בגלל ההורמונים?) אבל עכשיו כשרואים שהיא גדלה אני מתחילה לדאוג פחות. חסר לי לבלות זמן עם חברות ולשתף חוויות על הריון, לידה והורות. גם כאן יש לי כמה חברות אבל זה לא אותו הדבר.

מיד אחרי הלידה. אלה במשקל 2.6 ק"ג

תמונה יותר עדכנית, מלפני שבוע בערך

עם המנחה שלי סיכמתי שלא יצפה שאעבוד על המחקר בששת השבועות הראשונים ושאשתדל לעבוד מהבית ולהגיע מידי פעם למעבדה עד שנמצא סידור, בתקווה כשאלה תהיה בת שלושה חודשים. היחס של סטנפורד לנשים יולדות לא מאוד מוגדר אך מעודד. לפי המדיניות הרשמית, נשים שיולדות זכאיות רק לדחייה של רבעון (10 שבועות) בכל אבני הדרך של התואר (למשל, הגשת הצעת מחקר, מצגת סיום וכו') אך בפועל, הפרופסורים יכולים לתת "חופשה" מהמחקר והקלות בקורסים באופן פרטני. מהניסיון שלי הם משתדלים ללכת כמה שיותר לקראת הסטודנטיות. הבחינות בשני הקורסים שלקחתי ברבעון הקודם נפלו בדיוק בשבוע של הלידה הצפוייה. בקורס אחד הפרופסור פשוט ויתר לי על המבחן (זה היה מאוד נחמד מצידו) ובקורס השני נתנו לי לעשות את המבחן בבית. כדי להפטר ממנו כמה שיותר מהר עשיתי אותו שבועיים וחצי אחרי הלידה...זה לא היה קל אבל לפחות סיימתי עם הקורסים לבינתיים.

תחילת מסמך המדיניות של סטנפורד לגבי הריון ולידה. אהבתי את ההבנה שלהם על כך שקיים קונפליקט בין השעון הביולוגי לחלון ההזדמנויות שבו נשים מקדמות את ההכשרה שלהן. אגב, הקונפליקט כנראה פחות משמעותי לרוב הסטודנטיות האמריקאיות שמתחילות את הדוקטורט בגיל 22 (ולא כמוני, בגיל 32...)

טוב... אם כבר התחלתי לכתוב על ענייני חופשת לידה, מאוד הפתיע אותי לראות שבארה"ב, כפדרציה, אין שום חופשת לידה. מי שיולדת לא מקבלת אף יום חופשה בתשלום ובתנאים מסוימים גם אין שום הבטחה שימשיכו להעסיק אותה לאחר הלידה. בקליפורניה, לעומת זאת, (ולכל מדינה חוקים משלה) האם הטרייה מקבלת ששה שבועות disability leave (כלומר, חופשת נכות...) בתשלום מלא ובתנאים מסויימים היא זכאית גם לששה שבועות של family leave בכחצי מהשכר. קצת יותר פירוט נמצא כאן. בחברות גדולות ומצליחות נהוג לתת לאמא ולאבא חופשה נוספת (ראו תמונות למטה). אגב, לפני כמה זמן קראתי כתבה מעניינת שמראה שחופשת לידה ארוכה פוגעת בקריירה של אמהות, אבל זו לא הסיבה לכך שבארה"ב אין חופשת לידה בתשלום. נראה לי שזה יותר קשור למאבקים בין דמוקרטים לרפובליקנים, להערצת הקפיטליזם ולכך שהמחוקקים, שמבוגרים ושמרנים יחסית, עדין לא מכירים בכך שנשים יכולות להיות אמהות ולפתח קריירה במקביל.

החברות המצליחות דוקא מעניקות לאמהות ואבות חופשות לידה מאוד נדיבות. משום מה מקאפי, ששייכת לאינטל, לא נותנת לאבות אפילו יום אחד של חופשה בתשלום...

זהו לבינתיים... תגידו אם יש משהו ספציפי שתרצו שאכתוב עליו.

שיהיה לכולם חג פסח שמח!

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
* הבצורת בקליפורנייה נובעת מתופעה די מעניינת שמכונה ridiculously resilient ridge או triple R שגרמה לכך שהשנה הייתה הבצורת הכי קשה בהיסטוריה של קליפורניה. בזמן שבחוף המזרחי סבלו מקור קיצוני וסופות, כאן זה הרגיש כאילו יש אביב נצחי.