שלוש שנים נהננו מהדירה שלנו. הדירה הראשונה שקנינו ושיפצנו. לא מעט חודשים השקענו כדי לקנות אותה (בירוקרטיה, משכנתא...) ולהפוך אותה לבית נעים, ובקרוב אנחנו עוזבים והיא לא תחכה לנו כפי שהיא.
אתמול חתמנו על חוזה שכירות לשנה עם אופציה לשלוש.
את הרהיטים נצטרך לפנות ואין ספק שהבית לא יישאר אותו דבר.
לא קל לוותר על בית והרבה חפצים, ומצד שני התחושה שאפשר לעשות זאת משחררת - כמו צב שנפטר מהשריון ופתאום יכול לעוף.
לעומת החפצים, את האנשים היקרים אנחנו לא עוזבים. אנחנו לא עוזבים אלא רק מתרחקים. שש עשרה שעות טיסה הם לא מעט זמן אבל שיחת סקייפ/טלפון היא מיידית. תמונות ושיחות כאילו גורמות למרחקים להתקצר.
כמובן שאין שום דבר שיוכל להחליף בילוי של אופק עם סבא וסבתא (ומרינה) - וזה הדבר שהכי אתגעגע אליו.
אתמול חתמנו על חוזה שכירות לשנה עם אופציה לשלוש.
את הרהיטים נצטרך לפנות ואין ספק שהבית לא יישאר אותו דבר.
לא קל לוותר על בית והרבה חפצים, ומצד שני התחושה שאפשר לעשות זאת משחררת - כמו צב שנפטר מהשריון ופתאום יכול לעוף.
לעומת החפצים, את האנשים היקרים אנחנו לא עוזבים. אנחנו לא עוזבים אלא רק מתרחקים. שש עשרה שעות טיסה הם לא מעט זמן אבל שיחת סקייפ/טלפון היא מיידית. תמונות ושיחות כאילו גורמות למרחקים להתקצר.
 |
| תמונה נוסטלגית - רגע של חסד עם אופק בן חודשיים ישן על הספה |
 |
| אופק מתרווח על הכורסא |
כמובן שאין שום דבר שיוכל להחליף בילוי של אופק עם סבא וסבתא (ומרינה) - וזה הדבר שהכי אתגעגע אליו.
.jpg)
