לפני שנה עברנו למעונות בקמפוס. לפני כמעט שנתיים טסנו מת"א לקליפורניה.
ללא ספק השנה שעוד מעט נגמרת הייתה בין השנים הכי מעניינות ומבורכות בשבילנו.
השנה התברכנו באלה החמודה. השנה התחלתי ללמוד באופן רשמי בסטנפורד.
תקופת הלימודים בנוסף להריון הייתה מאוד מאתגרת אבל יצאנו, ככל הנראה, ללא פגע.
הצלחתי להתקדם במחקר ולעבור את מבחן הקואליפיקציה, הצלחנו לשמור על שפיות משפחתית, למרות העזרה המעטה, ואפילו לגדל את אופק להיות הילד החמוד והסקרן שהוא היום.
אני מודה מאוד לאיתי, על היציבות המדהימה שמגיעה ביחד עם גמישות, נדיבות וחוכמה, סבלנות ואהבה. השותפות בינינו היא המפתח לאושר (ולהצלחה) שלנו ושל משפחתנו. המעבר לכאן חיזק וקירב ביננו.
יש עוד הרבה אנשים ודברים שאני מודה עליהם. לקראת סיום שנה, קל להזכר בדברים הטובים.
לסיכום של כמעט שנתיים בארה"ב: אנחנו מרוצים פה.
לגור במעונות זה כמו לגור במחנה קיץ או בקיבוץ. יש חיי קהילה, לא מאוד פעילים כי כולם עסוקים, אבל יחסית מכירים את השכנים. פעם בחודש מארגנים פעילות למשפחות. הצמחיה והדשא בחוץ מטופחים. חברת התחזוקה של המעונות שמחה לעזור לנו בכל דבר שמתקלקל. על מים, חימום וחשמל אנחנו לא משלמים וגם אין תשלומי ארנונה. למעשה, כל התשלומים שלנו שקשורים למעונות, יורדים ישירות מהשכר שלי ולכן אנחנו לא מרגישים בהם. חיים בחממה. איתי עובד רוב הזמן מהבית ואני מדוושת לכל מקום בקמפוס. לגן הולכים ברגל או רוכבים באופניים וחוצים רק כביש קטן אחד. כמעט ולא עומדים בפקקים, עושים הרבה מהקניות באינטרנט ומזג האוויר נוח. למרות הבירוקטיה שתיארתי בעבר, רוב הזמן החיים כאן קלים יותר.
כמו כן, לא נכחנו בשתי מלחמות.
נכון, אנחנו רחוקים מחברים יקרים וממשפחה. אנחנו משתדלים לשמור על קשר (הבלוג הזה עוזר וגם העובדה שלהרבה מכם יצא לבקר אותנו) וכמובן אנחנו מתגעגעים. במקביל חברויות חדשות נרקמות. הקשר עם הישראלים שבאזור מתהדק ואפילו יש לנו חברים לא ישראלים, הורים מהגן וחברים לעבודה. אפילו הוזמנו לחתונה האמריקאית הראשונה שלנו, שתתקיים מיד אחרי ראש השנה.
כל עוד אני בדוקטורט, אנחנו שומרים לעצמו את הזכות לא להחליט מתי חוזרים. מבחינה אקדמית, וגם מבחינת המעונות, מותר לנו לגור כאן עוד חמש שנים וסכה"כ זה יהיה שבע... אני כבר לא בטוחה אם זה מרגיש לי כמו הרבה זמן או מעט.
בעוד שבוע מתחילים שוב הקורסים והלחץ יעלה. אני לוקחת רק קורס אחד במקום שניים, אבל הפעם עם שני ילדים במקום אחד...
באוקטובר, איתי ואופק מגיעים לישראל לביקור של שבועיים. הם ישמחו לפגוש כמה שיותר אנשים, אז אם אתם רוצים לקבוע איתם בבקשה תכתבו לי או לאיתי (יש לי תחושה שאם לא נקבע תוכניות מראש, איתי ואופק יהיו, בצדק, רוב הזמן אצל המשפחה). אני חשבתי שגם אוכל להגיע (וגם אלה מאוד רצתה), אבל אין לי כרגע ויזה שמאפשרת לי לחזור לארה"ב, אלא אם אשאר לפחות חודש בארץ כדי לארגן כזו. אני מתגעגעת ומחכה כבר שאיתי יספר לי על כל החוויות שלו בישראל :)
לסיום, אני מאחלת לכולנו שנה רגועה, מאושרת ומוצלחת. את ערב החג אנחנו מתכננים לערוך אצלנו עם חברים ישראלים שגרים בקמפוס. חג שמח!
ללא ספק השנה שעוד מעט נגמרת הייתה בין השנים הכי מעניינות ומבורכות בשבילנו.
השנה התברכנו באלה החמודה. השנה התחלתי ללמוד באופן רשמי בסטנפורד.
תקופת הלימודים בנוסף להריון הייתה מאוד מאתגרת אבל יצאנו, ככל הנראה, ללא פגע.
הצלחתי להתקדם במחקר ולעבור את מבחן הקואליפיקציה, הצלחנו לשמור על שפיות משפחתית, למרות העזרה המעטה, ואפילו לגדל את אופק להיות הילד החמוד והסקרן שהוא היום.
אני מודה מאוד לאיתי, על היציבות המדהימה שמגיעה ביחד עם גמישות, נדיבות וחוכמה, סבלנות ואהבה. השותפות בינינו היא המפתח לאושר (ולהצלחה) שלנו ושל משפחתנו. המעבר לכאן חיזק וקירב ביננו.
יש עוד הרבה אנשים ודברים שאני מודה עליהם. לקראת סיום שנה, קל להזכר בדברים הטובים.
לסיכום של כמעט שנתיים בארה"ב: אנחנו מרוצים פה.
לגור במעונות זה כמו לגור במחנה קיץ או בקיבוץ. יש חיי קהילה, לא מאוד פעילים כי כולם עסוקים, אבל יחסית מכירים את השכנים. פעם בחודש מארגנים פעילות למשפחות. הצמחיה והדשא בחוץ מטופחים. חברת התחזוקה של המעונות שמחה לעזור לנו בכל דבר שמתקלקל. על מים, חימום וחשמל אנחנו לא משלמים וגם אין תשלומי ארנונה. למעשה, כל התשלומים שלנו שקשורים למעונות, יורדים ישירות מהשכר שלי ולכן אנחנו לא מרגישים בהם. חיים בחממה. איתי עובד רוב הזמן מהבית ואני מדוושת לכל מקום בקמפוס. לגן הולכים ברגל או רוכבים באופניים וחוצים רק כביש קטן אחד. כמעט ולא עומדים בפקקים, עושים הרבה מהקניות באינטרנט ומזג האוויר נוח. למרות הבירוקטיה שתיארתי בעבר, רוב הזמן החיים כאן קלים יותר.
כמו כן, לא נכחנו בשתי מלחמות.
נכון, אנחנו רחוקים מחברים יקרים וממשפחה. אנחנו משתדלים לשמור על קשר (הבלוג הזה עוזר וגם העובדה שלהרבה מכם יצא לבקר אותנו) וכמובן אנחנו מתגעגעים. במקביל חברויות חדשות נרקמות. הקשר עם הישראלים שבאזור מתהדק ואפילו יש לנו חברים לא ישראלים, הורים מהגן וחברים לעבודה. אפילו הוזמנו לחתונה האמריקאית הראשונה שלנו, שתתקיים מיד אחרי ראש השנה.
כל עוד אני בדוקטורט, אנחנו שומרים לעצמו את הזכות לא להחליט מתי חוזרים. מבחינה אקדמית, וגם מבחינת המעונות, מותר לנו לגור כאן עוד חמש שנים וסכה"כ זה יהיה שבע... אני כבר לא בטוחה אם זה מרגיש לי כמו הרבה זמן או מעט.
בעוד שבוע מתחילים שוב הקורסים והלחץ יעלה. אני לוקחת רק קורס אחד במקום שניים, אבל הפעם עם שני ילדים במקום אחד...
באוקטובר, איתי ואופק מגיעים לישראל לביקור של שבועיים. הם ישמחו לפגוש כמה שיותר אנשים, אז אם אתם רוצים לקבוע איתם בבקשה תכתבו לי או לאיתי (יש לי תחושה שאם לא נקבע תוכניות מראש, איתי ואופק יהיו, בצדק, רוב הזמן אצל המשפחה). אני חשבתי שגם אוכל להגיע (וגם אלה מאוד רצתה), אבל אין לי כרגע ויזה שמאפשרת לי לחזור לארה"ב, אלא אם אשאר לפחות חודש בארץ כדי לארגן כזו. אני מתגעגעת ומחכה כבר שאיתי יספר לי על כל החוויות שלו בישראל :)
לסיום, אני מאחלת לכולנו שנה רגועה, מאושרת ומוצלחת. את ערב החג אנחנו מתכננים לערוך אצלנו עם חברים ישראלים שגרים בקמפוס. חג שמח!
 |
| תמונה עדכנית (וחייכנית) של אלה |
 |
| אופק מודד את הבגדים החדשים לחתונה |
 |
| עוגות דבר לראש השנה (מהספר של רות סירקיס כמובן) |
 |
| שנה טובה ומתוקה! |
